במה עדיף להשקיע: S&P 500, נאסד"ק או מדד עולמי?

מדד S&P 500 כולל כ-500 מהחברות הגדולות והמובילות בארה"ב ונחשב למדד הדגל של שוק המניות האמריקאי.

בתוך המדד נמצאות חברות כמו NVIDIA, Apple, Microsoft, Amazon, Alphabet, Meta ועוד מאות חברות מתחומים שונים.

המדד לא מחלק את הכסף באופן שווה בין 500 החברות. הוא משוקלל לפי שווי שוק - כלומר, ככל שחברה גדולה יותר, כך המשקל שלה במדד גדול יותר.

לכן השקעה ב-S&P 500 היא לא באמת השקעה של 0.2% בכל אחת מ-500 חברות. חברות הענק משפיעות על ביצועי המדד הרבה יותר מהחברות הקטנות שבתוכו.

למי שרוצה להשקיע באותן חברות, אבל לא רוצה שחברות הענק יקבלו משקל גדול כל כך, קיים S&P 500 Equal Weight Index. אחת הקרנות המוכרות שעוקבות אחריו היא RSP.

במדד הזה, בעת האיזון הרבעוני, כל חברה חוזרת למשקל של כ-0.2%, במקום משקל שנקבע לפי שווי השוק שלה. כך NVIDIA או Apple, לדוגמה, לא מקבלות משקל גדול פי עשרות מחברה קטנה יותר במדד.

אלה אותן חברות של ה-S&P 500, אבל עם פילוסופיית פיזור שונה - פחות תלות בחברות הענק ויותר משקל ליתר החברות במדד.

היתרון הגדול שלו הוא השילוב בין פיזור רחב יחסית לבין חשיפה לשוק ההון שהיה הדומיננטי בעולם בעשורים האחרונים. המדד מפוזר בין טכנולוגיה, פיננסים, בריאות, תעשייה, צריכה, אנרגיה ועוד.

אבל יש כאן עוד נקודה שחשוב לזכור. כפי שכבר הסברתי כשכתבתי על פיזור במדדים, העובדה שחברה היא אמריקאית לא אומרת שכל הפעילות העסקית שלה נמצאת בארה"ב.

חברות כמו Apple, Microsoft, Amazon, Coca-Cola, Visa, Alphabet או Meta מוכרות מוצרים ושירותים בכל העולם ומפיקות חלק משמעותי מהכנסותיהן מחוץ לארה"ב. לכן השקעה ב-S&P 500 היא אמנם השקעה בחברות אמריקאיות, אבל החשיפה הכלכלית של אותן חברות הרבה יותר גלובלית.

במילים אחרות, גם מי שמשקיע רק ב-S&P 500 מקבל מידה מסוימת של חשיפה לכלכלה העולמית - פשוט דרך חברות אמריקאיות גלובליות.

בסופו של דבר זו עדיין השקעה בשוק המניות האמריקאי. אם ארה"ב תעבור תקופה ממושכת של ביצועי חסר ביחס לשאר העולם, משקיע שמחזיק רק S&P 500 לא ייהנה באופן מלא מעליות בשווקים האחרים.

בנוסף, בגלל שיטת המשקל לפי שווי שוק, העלייה העצומה של מספר חברות ענק הגדילה בשנים האחרונות את הריכוזיות בצמרת המדד.

הרבה אנשים מכנים את הנאסד"ק "מדד הטכנולוגיה". יש לכך סיבה טובה, אבל מבחינה טכנית זה לא מדויק.

Nasdaq-100 כולל 100 מהחברות הלא פיננסיות הגדולות הנסחרות בבורסת Nasdaq. כלומר, הוא לא כולל רק חברות טכנולוגיה. יש בו גם חברות מתחומי הצריכה, הבריאות, הביוטכנולוגיה, התקשורת ועוד.

אבל בפועל, המשקל הגבוה של חברות כמו NVIDIA, Microsoft, Apple, Amazon, Alphabet, Meta ו-Broadcom גורם לכך שהמדד מוטה בצורה חזקה מאוד לטכנולוגיה, חדשנות וצמיחה.

ולכן כשאנחנו קונים Nasdaq-100, אנחנו לא רק אומרים "אני מאמין בשוק האמריקאי". אנחנו למעשה אומרים: "אני רוצה לתת משקל גדול יותר לחברות הטכנולוגיה, החדשנות והצמיחה הגדולות". וזו כבר החלטת השקעה משמעותית.

היסטורית, לא מעט. ב-18 השנים שהסתיימו בסוף 2025, Nasdaq-100 הניב תשואה מצטברת של כ-1,342%, לעומת כ-560% ב-S&P 500. במונחים שנתיים מדובר בכ-16% לשנה בנאסד"ק לעומת כ-11.1% ב-S&P 500.

ב-14 מתוך אותן 18 שנים Nasdaq-100 ניצח את S&P 500, והפער הזה הופך לדרמטי לאורך זמן בגלל אפקט הריבית דריבית.

אבל אין ארוחות חינם. התשואה הגבוהה יותר הגיעה יחד עם ריכוזיות גבוהה יותר ותנודתיות גבוהה יותר. ואחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר לכך היא בועת הדוט-קום.

במהלך התפוצצות בועת הדוט-קום, Nasdaq-100 איבד כ-83% מערכו מהשיא במרץ 2000 ועד השפל ב-2002.

לשם השוואה, S&P 500 איבד בתקופת שוק הדובים של אותן שנים בערך 49% מהשיא לשפל.

שלא יהיה ספק - גם ירידה של 49% היא אירוע קשה מאוד למשקיע. אבל 83% זה כבר סיפור אחר.

ולכן לא מספיק לשאול "איזה מדד עשה יותר תשואה?". צריך לשאול גם: "איזו רמת סיכון ותנודתיות אני מוכן לספוג בדרך?"

כי מאוד קל לבחור את המדד שעשה הכי הרבה בדיעבד. הרבה יותר קשה להחזיק אותו בזמן שהוא מתרסק.

כאן מגיע הטיעון של מי שמעדיף פיזור מקסימלי: "למה שאבחר דווקא בארה"ב? אני פשוט אקנה את כל העולם." ויש בזה הרבה היגיון.

לצורך ההשוואה במאמר הזה אני משתמש ב-MSCI ACWI כדוגמה למדד עולמי רחב.

חשוב להבהיר - MSCI ACWI הוא לא המדד העולמי היחיד. קיימים מדדים עולמיים נוספים, כמו FTSE All-World ואחרים, עם הבדלים במספר החברות, בהרכב ובמשקלים. הרציונל שלהם, עם זאת, דומה - לקבל חשיפה רחבה לשווקי מניות במדינות שונות במקום להתמקד בשוק אחד בלבד. לדוגמה, FTSE All-World כולל כיום כ-4,200 מניות גדולות ובינוניות ביותר מ-45 מדינות, מפותחות ומתעוררות.

MSCI ACWI כולל אלפי חברות גדולות ובינוניות משווקים מפותחים ומתעוררים - ארה"ב, יפן, בריטניה, קנדה, סין, טאיוון, הודו, צרפת, גרמניה ועוד. במקום לנסות לנחש איזו מדינה תוביל את שוק ההון בעשורים הבאים, פשוט קונים את כולן.

אפשר לומר שזה אחד הביטויים הטהורים ביותר של השקעה פסיבית: אני לא יודע מי תנצח - ולכן אני קונה את העולם.

כאן נמצאת נקודה שהרבה משקיעים מפספסים. כשאנחנו שומעים "מדד עולמי", קל לדמיין תיק שמחולק בצורה מאוזנת בין ארה"ב, אירופה, אסיה ושווקים מתעוררים. אבל זה ממש לא המצב.

גם המדדים העולמיים המרכזיים משוקללים לפי שווי שוק. ומכיוון ששוק המניות האמריקאי הוא הגדול בעולם, ארה"ב מהווה כיום בערך 65% ממדד MSCI ACWI.

כלומר, מי שעובר מ-S&P 500 למדד עולמי לא באמת עובר מ"ארה"ב" ל"עולם". בפועל, הוא עושה משהו שיותר דומה ל: כ-65% ארה"ב + כ-35% שאר העולם.

ואם מסתכלים על החברות הגדולות במדד העולמי, פוגשים שוב הרבה מהשמות שכבר הכרנו מה-S&P 500 ומהנאסד"ק.

זו נקודה חשובה מאוד כשמדברים על פיזור. יש כאן פיזור גיאוגרפי אמיתי, אבל הוא רחוק מאוד מחלוקה שווה בין מדינות או אזורים בעולם.

כאן צריך לעשות הבחנה חשובה. הפיזור הגיאוגרפי הוא אמיתי ויש לו ערך.

אם בעשור הבא אירופה, יפן, הודו, סין או שווקים אחרים יציגו ביצועים טובים משמעותית מארה"ב, המשקיע העולמי ייהנה מכך יותר ממשקיע שמחזיק רק S&P 500.

אבל אסור לבלבל בין פיזור לבין הגנה מירידות. שווקי המניות בעולם לא חיים כל אחד בתוך בועה משלו. הכלכלה האמריקאית ושוק ההון האמריקאי נמצאים במרכז המערכת הפיננסית העולמית, ובמשברים משמעותיים הקורלציה בין שוקי המניות בעולם יכולה להיות גבוהה מאוד.

ראינו את זה היטב במשבר הפיננסי של 2008 וגם במשבר הקורונה.

וזו נקודה מעניינת במיוחד: דווקא במשבר שהתחיל בארה"ב, הפיזור לשאר העולם לא הגן על המשקיע. למעשה, שוקי המניות מחוץ לארה"ב ירדו באותה תקופה בסדר גודל דומה ואף יותר מהמדדים האמריקאיים.

כלומר: פיזור עולמי מפחית את התלות במדינה אחת - אבל הוא לא מבטל את סיכון המניות, ובמשבר עולמי הוא גם לא מבטיח ירידה קטנה יותר.

אם וול סטריט קורסת בגלל משבר עולמי, לא הייתי בונה על זה שאירופה ואסיה יעמדו בצד וימחאו כפיים.

כאן נמצא אחד הוויכוחים המעניינים ביותר.

בעשורים האחרונים, ובעיקר בתקופה שבה חברות הטכנולוגיה האמריקאיות הפכו לענקיות גלובליות, ארה"ב סיפקה ביצועים חזקים מאוד.

לכן משקיע שפיזר חלק מכספו לשווקים אחרים קיבל אמנם פיזור גיאוגרפי גדול יותר, אבל בתקופות ארוכות גם תשואה נמוכה יותר לעומת מי שהתמקד ב-S&P 500 - ובוודאי לעומת מי שהיה חשוף יותר ל-Nasdaq-100.

וזו נקודה שחשוב להבין: לפיזור יש גם מחיר. כאשר השוק המוביל בעולם ממשיך להוביל, פיזור חלק מהכסף לשווקים שמציגים ביצועים חלשים יותר מוריד את התשואה הכוללת.

אבל זה עדיין לא אומר שמדד עולמי הוא "פחות טוב". כי זו תהיה הסתכלות במראה האחורית. אם בעשור הבא שוק המניות האמריקאי יפגר אחרי שאר העולם, אותו פיזור בדיוק יכול לעבוד לטובת המשקיע העולמי.

כי אנחנו לא יודעים מי תהיה המדינה המנצחת של 2030, 2040 או 2050.

אחת המלכודות הקלאסיות בהשקעות היא להסתכל על מה שעבד מצוין ב-10 או 20 השנים האחרונות ולהניח שככה ייראו גם 10 או 20 השנים הבאות.

ארה"ב הייתה דומיננטית מאוד. זה לא אומר שהיא בהכרח תישאר כזו לנצח.

המשקיע העולמי למעשה אומר: "אני מוותר מראש על הניסיון לחזות איזו מדינה תנצח."

אם ארה"ב תמשיך להוביל - הוא עדיין חשוף אליה בצורה משמעותית מאוד. אם מרכז הכובד של שוק ההון יעבור בהדרגה למדינות אחרות - משקלן במדד יגדל בהתאם.

וזה בעיניי היתרון האמיתי של מדד עולמי.

מי שעוקב אחריי כבר יודע שעיקר הפעילות שלי היא בשוק ההון האמריקאי. זה השוק שאני מכיר הכי טוב, עוקב אחריו באופן שוטף ובו אני בוחר להתמקד.

אני כן עוקב אחרי שווקים נוספים בעולם - בין היתר יפן, הודו, אנגליה וגרמניה - אבל באופן אישי אני לא מחזיק מדד עולמי רק בשם הפיזור.

מבחינתי, פיזור הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה. אם אני מקבל חשיפה לחברות אמריקאיות שמנהלות פעילות גלובלית, ובמקביל עוקב אחרי מה שקורה בשווקים המרכזיים בעולם, אני לא מרגיש צורך להחזיק בכל שוק רק כדי לומר שהתיק שלי "עולמי".

חשוב גם לומר שסגנון ההשקעה שלי אינו פסיבי לחלוטין. אני עוקב אחרי השווקים באופן שוטף ומנהל את החשיפה שלי בהתאם לתנאי השוק ולרמת הסיכון שאני רואה.

לכן מה שאני עושה באופן אישי לא בהכרח מתאים למי שרוצה לקנות מדד אחד, להפקיד אליו כסף באופן קבוע ולא להתעסק יותר מדי במה שקורה בשוק. וזה בסדר גמור.

המטרה היא לא שכולם ישקיעו באותה הדרך, אלא שכל אחד יבין במה הוא משקיע ולמה.

אין תשובה אחת שמתאימה לכולם.

אם נסתכל רק במראה האחורית, קל מאוד להתפתות לנאסד"ק. הוא סיפק תשואות יוצאות דופן לאורך תקופות ארוכות. אבל השקעות לא מתבצעות במראה האחורית.

Nasdaq-100 נותן ריכוזיות גבוהה יותר בחברות צמיחה וטכנולוגיה, עם היסטוריה של תשואות מרשימות מאוד - אבל גם עם פוטנציאל לירידות קיצוניות יותר.

S&P 500 נותן בעיניי איזון מעניין בין צמיחה, פיזור ופשטות. הוא גם מספק חשיפה עקיפה משמעותית לכלכלה העולמית דרך החברות הגלובליות שבתוכו - אבל עדיין מהווה הימור משמעותי על המשך עוצמתו של שוק המניות האמריקאי.

מדד עולמי נותן את הפיזור הגיאוגרפי הרחב ביותר ומקטין את הצורך לנחש איזו מדינה תוביל בעתיד. מצד שני, צריך להבין שהוא עדיין מורכב כיום ברובו מארה"ב, שהפיזור לא מונע ממנו לרדת חזק במשברים גלובליים, ושבתקופות שבהן ארה"ב מובילה הוא עלול להציג תשואה נמוכה יותר.

ולכן אולי השאלה הנכונה היא בכלל לא "איזה מדד יעשה הכי הרבה?" אלא: "איזה סיכון אני מוכן לקחת כדי לנסות לקבל את התשואה שאני מחפש?"

כי אם הייתי יודע בוודאות שהנאסד"ק ימשיך לנצח את כולם ב-20 השנים הבאות, הדיון הזה היה קצר מאוד. הבעיה היא שאף אחד מאיתנו לא יודע. וזו בדיוק הסיבה שיש מדדים.

והבחירה הנכונה היא לא בהכרח המדד שהניב את התשואה הגבוהה ביותר בעבר. המדד הנכון הוא זה שמתאים לאסטרטגיה שלכם, לרמת הסיכון שאתם מוכנים לקחת ולדרך שבה אתם מנהלים את ההשקעות שלכם.

ולמשקיע הפסיבי לטווח ארוך יש עוד מבחן אחד, ואולי החשוב מכולם: האם תצליחו להמשיך להחזיק בו גם כשהוא יורד?

כי קל מאוד להגיד שאנחנו משקיעים לטווח ארוך כשהשוק עולה. המבחן האמיתי מגיע כשהתיק יורד 20%, 30%, 40% או אפילו 50%, הכותרות מפחידות וכל מה שמסביב אומר לנו שהפעם "זה אחרת".

אפשר לבחור את המדד המושלם על הנייר, אבל אם ברגע האמת ניבהל ונמכור אותו אחרי ירידה חדה, לא באמת נהנה מהתשואה ארוכת הטווח שבגללה בחרנו בו מלכתחילה.

בסופו של דבר, למשקיע הפסיבי לטווח ארוך, המדד הטוב ביותר הוא לא בהכרח זה שיעשה את התשואה הגבוהה ביותר - אלא זה שהוא באמת מסוגל להחזיק לאורך שנים, גם בתקופות הקשות.