כרטיסי אשראי – איזה כרטיס כדאי?

לכרטיס אשראי יש הרבה יתרונות.

הוא נוח, מאפשר רכישות באינטרנט ובחו"ל, מרכז את ההוצאות במקום אחד, מאפשר לעקוב אחר ההוצאות ולעיתים נותן הטבות, החזרים כספיים, נקודות או הטבות אחרות.

אבל יש גם חיסרון פסיכולוגי משמעותי:

כשאני משלם 500 ₪ במזומן – אני מרגיש שנפרדתי מ־500 ₪.

כשאני מצמיד את הטלפון למסוף ומשלם את אותו הסכום, הפעולה כמעט לא מורגשת.

לכן כרטיס אשראי הוא כלי מצוין – בתנאי שאנחנו מנהלים אותו ולא נותנים לו לנהל אותנו.

אין מספר קסם.

עבור רוב האנשים אין באמת צורך בארבעה, חמישה או שישה כרטיסי אשראי.

מצד שני, בהחלט יכול להיות הגיוני להחזיק יותר מכרטיס אחד.

למשל:

כרטיס אחד שנותן הטבות טובות בשימוש השוטף, וכרטיס נוסף עם עמלת מט"ח נמוכה לרכישות בחו"ל.

או כרטיס של מועדון מסוים שאנחנו באמת משתמשים בהטבות שלו.

הבעיה מתחילה כשיש לנו הרבה כרטיסים ואנחנו כבר לא באמת יודעים כמה הוצאנו.

2,000 ₪ בכרטיס אחד, 3,500 ₪ בשני ועוד 1,800 ₪ בשלישי יכולים להרגיש כמו שלוש הוצאות קטנות.

אבל בסוף החודש ירדו מהחשבון 7,300 ₪.

ככל שיש יותר כרטיסים, חשוב יותר לרכז את המעקב ולדעת מה סכום החיובים הכולל שצפוי לרדת מהחשבון. גם בנק ישראל ממליץ לעקוב אחר סכום החיוב החודשי, במיוחד כאשר מחזיקים יותר מכרטיס אחד (על פי בנק ישראל).

בעיניי, ככלל:

יש מספיק אפשרויות לקבל היום כרטיסי אשראי ללא דמי כרטיס, בין אם באופן קבוע ובין אם במסגרת הסדרים ומועדונים שונים.

10, 15 או 20 ₪ בחודש אולי לא נשמעים כמו סכום משמעותי.

אבל 20 ₪ בחודש הם 240 ₪ בשנה.

שני כרטיסים כאלה הם כבר 480 ₪ בשנה.

ולאורך עשר שנים?

כמעט 5,000 ₪ רק על הזכות להחזיק שני כרטיסי פלסטיק.

כמובן, אם כרטיס מסוים עולה כסף אבל נותן לנו הטבה ששווה לנו משמעותית יותר – זה כבר סיפור אחר.

ופה מגיע הכלל החשוב:

מועדוני תעופה וכרטיסים שצוברים נקודות נשמעים מצוין.

אנחנו בכל מקרה קונים בסופר, מתדלקים ומשלמים חשבונות – אז למה לא לקבל בדרך גם טיסה?

והתשובה היא:

אבל צריך לעשות חשבון.

נניח שהכרטיס עולה 30 ₪ בחודש.

זה 360 ₪ בשנה.

אם אנחנו צריכים להשתמש בו כמה שנים כדי לצבור מספיק נקודות לטיסה, יכול להיות ששילמנו מאות או אפילו אלפי שקלים בדמי כרטיס בדרך ל"טיסה בחינם".

צריך גם לבדוק כמה צריך להוציא כדי לצבור נקודות, מה באמת שווה כל נקודה, האם יש תוקף לנקודות, אילו מיסים ותוספות עדיין צריך לשלם והאם הכרטיס גורם לנו לבחור דווקא בחברת תעופה מסוימת גם כשהיא יקרה יותר.

מצד שני, אדם שטס הרבה, מוציא סכומים גבוהים ממילא ומנצל היטב את הנקודות יכול לקבל מהכרטיס ערך משמעותי.

ואם הכרטיס ניתן ללא דמי כרטיס – המשוואה כמובן הופכת להרבה יותר מעניינת.

ופה אני רוצה לעצור.

כי זו אחת הנקודות החשובות ביותר בכל המאמר.

הרעיון נשמע נוח מאוד.

הוצאנו החודש 8,000 ₪ בכרטיס?

במקום לשלם 8,000 ₪, חברת האשראי מאפשרת לנו לשלם, לדוגמה, רק 4,000 ₪.

איזה יופי.

רק שה־4,000 ₪ שלא שילמנו לא נעלמו.

הם עברו לחודש הבא וצוברים ריבית.

בחודש הבא אנחנו ממשיכים לחיות, לקנות בסופר, לתדלק, להזמין באינטרנט – ובמקביל סוחבים איתנו את החוב מהחודש הקודם.

ואז שוב משלמים רק חלק.

והיתרה ממשיכה להתגלגל.

בנק ישראל מתאר בדיוק את המנגנון הזה: הסכום שלא נפרע מצטרף ליתרת החוב וצובר ריבית, וכאשר ממשיכים להשתמש בכרטיס ולפרוע רק חלק מהחיוב, יתרת החוב יכולה ללכת ולגדול. בנק ישראל גם מציין שאשראי גמיש מסוג זה מתומחר בדרך כלל יקר יותר מהלוואות עם לוח סילוקין מוגדר מראש (על פי בנק ישראל).

וזה מה שהופך אשראי מתגלגל למסוכן כל כך מבחינה כלכלית:

במקום שהחשבון יצעק לנו "יש בעיה", אנחנו פשוט דוחים חלק מהבעיה לחודש הבא.

ואז לחודש שאחריו.

ועל הדרך משלמים ריבית.

גם כאן התשובה היא:

תשלומים הם לא בהכרח דבר רע.

השאלה היא מה קנינו ולמה פרסנו אותו.

נניח שעברנו לדירה חדשה ואנחנו צריכים לקנות מקרר ב־6,000 ₪.

המקרר ישמש אותנו במשך שנים.

אם בית העסק מאפשר לנו לשלם 1,000 ₪ במשך שישה חודשים, ללא ריבית וללא הצמדה, יכול להיות שזה פתרון תזרימי הגיוני לחלוטין.

אותו דבר יכול להיות נכון לגבי ריהוט, מזגן, מחשב יקר או הוצאה גדולה וחד־פעמית אחרת.

אבל עכשיו ניקח מצב אחר:

סופר – 3 תשלומים.

בגדים – 4 תשלומים.

מסעדה – 2 תשלומים.

חופשה – 12 תשלומים.

הבעיה היא שבעוד שלושה חודשים אנחנו כבר לא זוכרים מה קנינו, אבל התשלומים ממשיכים לרדת.

ובמקביל אנחנו ממשיכים לעשות קניות חדשות.

כך אנחנו מגיעים למצב שחלק משמעותי מהחיוב של החודש הבא כבר "תפוס" עוד לפני שהחודש התחיל.

בעיניי כדאי להפריד בין שני סוגים של הוצאות.

הוצאה גדולה וחריגה על מוצר שישמש אותנו לאורך זמן – פריסה סבירה ללא ריבית יכולה להיות הגיונית.

הוצאות שוטפות – אוכל, בגדים, בילויים, קניות יומיומיות – עדיף ככל האפשר לשלם בחיוב אחד.

אם אנחנו צריכים לפרוס את הקניות בסופר לתשלומים כדי לעבור את החודש, יש לנו בעיית תזרים שצריך לטפל בה.

והערה חשובה מאוד:

בעסקת קרדיט חברת האשראי מחלקת עבורנו את התשלום וגובה ריבית. בנק ישראל מגדיר קרדיט כעסקה שבה הלקוח מבקש לחלק את התשלום למספר תשלומים באמצעות חברת האשראי (על פי בנק ישראל).

לכן תמיד צריך לבדוק:

זה אחד המקומות שבהם אפשר לחסוך כסף כמעט בלי מאמץ.

כשאנחנו קונים באתר בחו"ל או משלמים בכרטיס במהלך חופשה, חברת האשראי ממירה עבורנו את העסקה וגובה עמלת המרת מט"ח בהתאם לתנאי הכרטיס.

אם אנחנו משתמשים הרבה בכרטיס בחו"ל, העמלה הזו יכולה להצטבר לסכומים משמעותיים.

בעיניי אין סיבה שמשפחה שקונה באופן קבוע באתרים בחו"ל או נוסעת לחו"ל תשלם עמלות מט"ח גבוהות.

אם כרטיס כזה זמין ומתאים לנו, ולייעד אותו לרכישות בחו"ל ובאתרים זרים.

חשוב כמובן לבדוק את תנאי הכרטיס בפועל ולא להניח שההטבה קבועה לנצח.

ועוד טיפ קטן וחשוב:

כשמסוף בחו"ל שואל אם לחייב אותנו בשקלים או במטבע המקומי – בדרך כלל כדאי לבדוק היטב את שער ההמרה המוצע לפני שבוחרים בשקלים. עצם הצגת המחיר בשקלים לא אומרת שקיבלנו המרה טובה.

כאן צריך להיות זהירים אפילו יותר.

עמלת רכישה במט"ח ועמלת משיכת מזומן בחו"ל אינן בהכרח אותו דבר.

כרטיס שנותן לנו תנאים מצוינים בקניות בחו"ל לא בהכרח נותן אותם תנאים במשיכת מזומן.

בנוסף, הכספומט המקומי עצמו עשוי לגבות עמלה.

לכן לפני נסיעה כדאי לבדוק בנפרד:

החזר כספי של 1% נשמע מצוין.

ואם אנחנו בכל מקרה מוציאים את הכסף – ברור שעדיף לקבל משהו בחזרה.

אבל יש מלכודת פסיכולוגית קטנה.

אם קניתי משהו ב־1,000 ₪ שלא הייתי צריך כדי לקבל 10 ₪ Cashback – לא חסכתי 10 ₪.

אותו דבר לגבי מבצעים:

"קנה ב־500 וקבל 100 ₪ מתנה".

אם ממילא התכוונתי לקנות ב־500 ₪ – נהדר.

אם קניתי עוד 300 ₪ רק כדי להגיע להטבה – חברת האשראי או המועדון עשו עסקה טובה יותר ממני.

הטבות צריכות להיות בונוס על צריכה שהיינו מבצעים בכל מקרה, ולא סיבה לצרוך יותר.

מסגרת של 30,000 ₪ בכרטיס לא אומרת שיש לנו 30,000 ₪.

יש לנו אפשרות ללוות עד 30,000 ₪.

זה הבדל עצום.

קרן חירום היא כסף שלנו ששמרנו בצד.

מסגרת אשראי היא כסף של מישהו אחר שהוא מוכן לתת לנו – בדרך כלל תמורת ריבית.

לכן לא נכון לבנות את הביטחון הכלכלי המשפחתי על מסגרות אשראי.

יש אנשים שכרטיס אשראי פשוט מקשה עליהם לשלוט בהוצאות.

עבורם כרטיס דביט – חיוב מיידי יכול להיות כלי מעניין.

בדביט העסקה מחויבת בחשבון בסמוך לביצועה ולא מחכה למועד החיוב החודשי. אין בו מסגרת אשראי בכרטיס ולא ניתן לבצע באמצעותו עסקאות תשלומים. בנק ישראל מציין שהחיוב המיידי יכול לסייע להתנהלות פיננסית שוטפת משום שההוצאות מקבלות ביטוי מיידי בחשבון (על פי בנק ישראל).

זה פחות נוח בחלק מהמקרים, אבל למי שמתקשה לשלוט בהוצאות דרך אשראי – דווקא המגבלה יכולה להיות יתרון.

אין כרטיס אחד שמתאים לכולם.

אבל אני כן מחפש כמה דברים פשוטים:

• דמי כרטיס – 0 ₪, ככל שניתן.
• עמלת מט"ח – סביב 1% ומטה, במיוחד אם אנחנו נוסעים או קונים הרבה בחו"ל.
• הטבות שאנחנו באמת משתמשים בהן, ולא כאלה שנראות טוב בפרסומת.
• מועדון תעופה – רק אם המספרים באמת עובדים עבורנו.
• בלי אשראי מתגלגל.
• תשלומים – בצורה מבוקרת ובעדיפות לתשלומים ללא ריבית.

ובכל כמה חודשים כדאי לפתוח את פירוט האשראי ולשאול:

• כמה כרטיסים יש לי?
• כמה אני משלם עליהם?
• אילו הטבות אני באמת מנצל?
• מה עמלת המט"ח שלי?
• האם יש לי תשלומים שאני כבר אפילו לא זוכר על מה הם?
• והאם הכרטיס שלי עדיין מתאים לי?

כי בסופו של דבר:

כרטיס אשראי טוב הוא כרטיס שעולה לנו מעט, מתאים להרגלי הצריכה שלנו – ובעיקר מאפשר לנו לשלם בנוחות על כסף שכבר יש לנו.

ברגע שאנחנו מתחילים להשתמש בכרטיס כדי לממן רמת חיים שאין לנו אפשרות לשלם עליה כרגע, הבעיה כבר אינה איזה כרטיס אשראי בחרנו.